הסרטים שלי
כל אדם הוא סיפור ולכל אחד יש את הנרטיב שייחודי רק לו.
כיוצרת דוקומנטרית אני מחפשת לשים זרקור על הסיפורים שנמצאים ממש כאן לידנו, אבל אנחנו לא רואים אותם, הם בחשכה, בשוליים, אבל הם חלק מהפסיפס הישראלי שבו אנחנו חיים.
כל סרט כזה הוא מסע של כמה שנים, מסע שמתחיל בתחקיר, חיבור עמוק עם הדמויות, בניית אמון ומערכת יחסים קרובה ומשם כמה חודשים או שנים של צילום הסיפור הפנימי של גיבור הסרט.
כל אחד מהסרטים הוא כמו ילד, תינוק שנולד, ואחרי שהוא יוצא לאויר העולם צריך לעזור לו ללכת, להגיע לכמה שיותר קהלים ולדבר על הנושא, לעיתים מתוך צורך של הגיבור לעבור ריפוי ולפעמים מתוך צורך וחשיבות גדולה להעלות על פני השטח נושאים שאנחנו מעדיפים לשמוע עליהם פחות.
בכל מסע שעברתי עם כל סרט ישנם אין ספור סיפורים, חוויות ואירועים שקרו לי בדרך, שהיא לעיתים מאתגרת ולא ידועה, אבל הצעידה בה מייצרת עבורי משמעות וסקרנות להכיר את נפש האדם.
לענת תל - במאית ויוצרת, השלום והברכה!
כשאתה בוחר איזה סרט לראות (אני אוהב סרטים דוקומנטריים) אתה קורא את שמו, קורא את תכנו ומוצא מי ביים אותו. ראיתי בדוקו טי וי, ברשימת הסרטים את "אני לא פיליפינה", קראתי את תוכנו וכשראיתי שידה של ענת בסרט נפסקו חיפושי. החלטתי שאיני מוותר על הצפיה. צפיתי, התרגשתי, נהניתי ושמחתי שלא וויתרתי.הנושא הכאוב שעלה בסרט נגע לליבי ופה ושם גם נחנק גרוני.
ענת הצליחה לגעת ולהעלות את הרגעים האמיתיים של האירוע ולהעלות לציבור את מצבם העגום והקשה של המהגרים, החיים שנים רבות בתוכנו. הביקורת שלה, לדעתי, על הסיטואציה הקשה מתבטאת היטב וכראוי בסרט.
בסרט "אמא, אבא התאסלמתי", ענת לא נוכחת פיזית ואינה נראית, אך אתה רואה ומרגיש את נוכחותה וכי מליבה יוצאים הדברים.
צפיתי בארבעה סרטיה של ענת תל בשקיקה!!!
ענת מפיקה סרטים דוקומנטריים. הנושאים שבחרה מעוררים עניין רב, הם ייחודיים ולא נדונו עד כה באופן שענת הציגה אותם. הסרטים עשויים היטב ומהפנטים את הצופה והצפייה בהם מעלה שאלות רבות הדורשות דיון. אם ענת התכוונה שלא אשאר אדישה למצב הקיים שעולה בסרטיה, היא הצליחה בגדול!!! היא יצרה אצלי רצון למעורבות ולהתערבות. אהבתי את הסרטים ואני ממליצה לצפות בהם.לענת תל - במאית ויוצרת, השלום והברכה!
כשאתה בוחר איזה סרט לראות (אני אוהב סרטים דוקומנטריים) אתה קורא את שמו, קורא את תכנו ומוצא מי ביים אותו. ראיתי בדוקו טי וי, ברשימת הסרטים את "אני לא פיליפינה", קראתי את תוכנו וכשראיתי שידה של ענת בסרט נפסקו חיפושי. החלטתי שאיני מוותר על הצפיה. צפיתי, התרגשתי, נהניתי ושמחתי שלא וויתרתי.הנושא הכאוב שעלה בסרט נגע לליבי ופה ושם גם נחנק גרוני.
ענת הצליחה לגעת ולהעלות את הרגעים האמיתיים של האירוע ולהעלות לציבור את מצבם העגום והקשה של המהגרים, החיים שנים רבות בתוכנו. הביקורת שלה, לדעתי, על הסיטואציה הקשה מתבטאת היטב וכראוי בסרט.
בסרט "אמא, אבא התאסלמתי", ענת לא נוכחת פיזית ואינה נראית, אך אתה רואה ומרגיש את נוכחותה וכי מליבה יוצאים הדברים.